פסיכדליה יהודית
פסיכדליה
פסיכדליה היא תרבות - מכלול של ערכים, תפיסות, טקסים, מיתוסים, נורמות.
חוויה פסיכדלית מאופיינת בתפיסה בולטת של היבטים במוחו של אדם שלא נודעו לו קודם לכן, או בהתלהבות היצירתית של המוח המשוחרר מכבליו הרגילים לכאורה. מצבים פסיכדליים הם מערך של חוויות כולל שינויים בתפיסה כגון הזיות, סינסתזיה, שינויים במצבי מודעות או תודעה ממוקדת, שונות בדפוסי חשיבה, מצבי טראנס או היפנוטיים, מצבים מיסטיים ושינויי תודעה אחרים. תהליכים אלו יכולים להוביל אנשים מסוימים לחוות שינויים בפעולה הנפשית המגדירה את זהותם העצמית (בין אם בחדות רגעית או התפתחות כרונית) השונה מספיק ממצבם הרגיל הקודם, כך שזה יכול לעורר תחושות של הבנה חדשה שנוצרה כמו התגלות, הארה, בלבול, ופסיכוזה. ג׳ורג׳ האריסון, מוזיקאי וחבר בלהקת הביטלס, אמר בהקשר של האסתטיקה הפסיכדלית, שתחת השפעת הסם, הם (הביטלס) הרגישו כילדים טהורים שלא נחשפו להשפעות המשחיתות של ההתבגרות והחברה.
בעוד פסיכדליה מזוהה עם שימוש בסם הזיה הLSD והפטריות, היא כבר לא נשענת על סמים. אפשר להיות פסיכדלי גם ללא שימוש בסמים, למשל בעזרת מדיטציה או בעזרת הדמיון. החשיבות היא להתרחק משגרת היומיום לכיוון של אווירת משחקיות וריחוף, ולנסות לבדוק את גבולות התודעה.
מנסחיה העיקריים של התרבות הפסיכדלית הם טימותי לירי, אלדוס האקסלי ומשוררי הביט. אלה השפיעו על מוזיקאי שנות השישים, בראשם הביטלס, בוב דילן וג׳ימי הנדריקס, להפיץ את רוח הפסיכדליה לצעירים במערב.
טימותי לירי
טימותי לירי (1920-1996) היה סופר, משורר ופסיכולוג אמריקאי. תועמלן למחקר ושימוש בסמים פסיכדליים, סמל לתרבות הנגד של שנות השישים.
בתור פסיכולוג קליני באוניברסיטת הרווארד, לירי ניהל ניסויים תחת פרויקט הפסילוסיבין של הרווארד בשנים 1960–1962 (כאשר LSD ופסילוסיבין היו חוקיים), וטען שהשימוש בהם מביא לתועלת פסיכולוגית ורפואית. כמו כן, הוא טבע את הסיסמה "Turn on, tune in, drop out" (הדלק, התעורר, נשור). הביטוי עודד רבים לאמץ שינויים חברתיים דרך השימוש בסמים פסיכדליים ועל ידי התנתקות מהמוסכמות והיררכיות הקיימות בחברה.
לירי אמר על המוטו: המשמעות של "הדלק" היא להפעיל את הציוד העצבי והגנטי שלך. להיות רגיש לרמות הרבות והשונות של התודעה, והגורמים הספציפיים הנוגעים לה. סמים הם דרך אחת להשיג מטרה זו. המשמעות של "התעורר" היא ליצור אינטראקציה בהרמוניה עם העולם הסובב אותך - להחצין, לממש, לבטא את התפיסות הפנימיות החדשות שלך. "נשור" הציע תהליך פעיל, סלקטיבי, חינני, של ניתוק מהתחייבויות שנעשו לא מרצון או לא מדעת. המשמעות של "נשור" היא הסתמכות על עצמך, גילויי ייחודיותו של האדם ומחויבות לניידות, בחירה ושינוי. למרבה הצער ההסברים שלי בנוגע לרצף זה של התפתחות אישית מובנים לרוב שלא כהלכה כ"תתמסטל ותנטוש את כל הפעילות הקונסטרוקטיבית".
אלדוס האקסלי
המהפכה הפסיכדלית אמנם התרחשה אחרי מותו של האקסלי, אך רעיונותיו הפכו אותו לאחד מאבות תרבות הנגד, ולגיבורם של אנשי דור הביט ושל ההיפים שבאו אחריהם. ג'ים מוריסון, למשל, הושפע מאוד מרעיונותיו של האקסלי וקרא ללהקתו The Doors על שם המסה ״דלתות התודעה״ שהאקסלי פרץ עבורו ועבור בני דורו.
"דלתות התודעה", שפורסם לראשונה ב־1954, והמשכו "עדן ושאול" מתארים את חוויותיו הפסיכדליות של האקסלי שהתרחשו בהשפעת LSD ומסקלין (חומר הנמצא בקקטוס הפיוטה, החביב על שאמאנים אינדיאנים) ושהובילו לביקורו התודעתי במה שהוא כינה "טרה אינקוגניטה" — ארץ לא נודעת. שתי המסות מהוות ניתוח פילוסופי של החוויה הטרנסצנדנטית ושל מקומן של התודעה והתפיסה אל מול עולם התופעות. את השם "דלתות התודעה" אימץ האקסלי מהמשורר והצייר הבריטי בן המאות ה־18 וה־19 וויליאם בלייק, שנטה למיסטיקה וכתב "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם". גם השם "עדן ושאול" לקוח מספרו של בלייק, "The Marriage of Heaven and Hell".
האקסלי החל להתעניין במיסטיקה בשנות ה־20 של המאה הקודמת. התפיסה שלו, שעברה תמורות במהלך חייו, נעה בין הדיסטופיה המחרידה של ספרו המפורסם ביותר, "עולם חדש מופלא", שמתאר חברה עתידית מהונדסת כימית וביולוגית, שבה אמנות ודת הוצאו מחוץ לחוק ותהליך הרבייה נעשה בה רק בצורה מלאכותית; לבין האוטופיה "אי" שפורסם 30 שנה מאוחר יותר.
האקסלי הבין, הרבה לפני תרבות הנגד באמריקה, שהתרבות השלטת תורמת להצרת צעדיו של האדם, דיכויו ודיכוי תודעתו. "עולם חדש מופלא" הבהיר לקוראיו שהתרבות איננה חברה, ו"דלתות התודעה" הציע דרך פסיכדלית לפרוץ את כבלי התרבות ולהגיע להארה והתעלות רוחנית.
ילדי הפרחים
ילדי הפרחים או הִיפִּים הייתה תרבות הנגד של צעירים אשר התחילה בארצות הברית באמצע שנות השישים והתפשטה למקומות אחרים בעולם. ההיפים התנגדו למוסכמות הפוליטיות, התרבותיות והחברתיות אשר רווחו בארצות הברית, ובחרו באידיאולוגיה עדינה אשר העדיפה שלום, שוויון ואהבה. ילדי הפרחים היו לעיתים קרובות צמחוניים וידידותיים לסביבה. הם הטיפו לאחווה בין בני האדם ושמירה על הטבע ועל בעלי החיים, ולשימוש בסמים פסיכדליים (כמו LSD), שלתפיסתם גורמים להרחבת התודעה. תנועה זו הצמיחה מוזיקאים רבים בתחום הקאנטרי, הפולק והרוק. מנהגם לגדל שיער הפך למסורת שעליה שמרו כמעט כל יוצרי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם, משנות השישים ועד ימינו.
תנועת "ילדי הפרחים" בארצות הברית הייתה מורכבת בעיקרה מילדי הבייבי בום, שנולדו לאחר סוף מלחמת העולם השנייה. דור זה היה הדור הראשון בעולם המערבי אשר השפע היה מבחינתו דבר ברור מאליו, ובשל היעדר ההכרה בצורך הישרדות יומיומי פנו רבים מהם לבקש משמעות חדשה לחיי היומיום שתהיה מנותקת מהדפוסים הקודמים של שגשוג כלכלי, לאומיות ומיצוב חברתי. כתחליפים לכך הם פנו לחפש תכנים בנהנתנות, מיסטיקה, אחדות המין האנושי, אומנות, שיבה לטבע, לפשטות.
בשנות השישים של המאה העשרים ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הווייטנאמי. המלחמה, שגבתה קורבנות רבים ונראתה מיותרת ולא מוצדקת, עוררה התנגדות רבה בקרב העם האמריקאי, ובמיוחד בקרב הצעירים שנשלחו להילחם בצד השני של העולם. כחלק מהתרבות המתפתחת עבור צעירים החלו להופיע זמרי רוק שגידלו שיער ארוך, עישנו מריחואנה והתנסו בסם הפסיכדלי LSD. הם משכו אחריהם המוני צעירים, אשר העריצו הן את המוזיקה המהפכנית והן את העקרונות המהפכניים, וכך, הקהל של הרוק הפך לתנועה חברתית אידיאולוגית בשם "ילדי הפרחים". הם כונו כך בשל סלידתם מהרס הטבע על ידי בני האדם.
הגרעין האדוק של ההיפים התבסס על מרכז רוחני שנחשף בספר ׳החוויה הפסיכדלית׳ של טימותי לירי. לירי האמין שהרחבת התודעה שמאפשר הסם אמור לגרום לנטרול האגו, ודבר זה יצור את האחווה האנושית המפונטזת בין בני אדם. נוטלי הסם חשים באחדות בלתי מוסברת, אחדות חובקת כל יחד עם הטבע.
פסיכדליה יהודית
מזווית אחת, נראה אולי שהתרבות הפסיכדלית סותרת את המסורת היהודית, שכן היא מדברת על זהות אוניברסלית של כל היצורים ביקום, שלא מבדילה בין דת לדת. מצד שני, החשיבות הגדולה שההיפים הקנו לקהילתיות, הראו את החשיבות שיש לגיבוש זהות המבוססת על ערכי הקהילה, בין אם היא יהודית או נוצרית או מוסלמית. יותר חשוב מכך, חלק חשוב מרעיונות הפסיכדליה וההיפים והשאיפה להתעלות רוחנית, נמצאים כבר בתנ״ך ובעולם הרוח היהודי.
ישעיהו הנביא
ישעיהו בן אמוץ היה נביא שפעל בממלכת יהודה באמצע תקופת בית ראשון. ישעיהו נחשב לאחד הנביאים החשובים, המרכזיים והמשפיעים בנבואה הישראלית הקלאסית. הוא פעל בתקופה שהאימפריה האשורית הייתה בשיאה וממלכת יהודה התמודדה עם קריסתה של ממלכת ישראל. רבות מנבואותיו מתייחסות למהלכים המדיניים בתקופה זו.
הנביאים הקלאסיים היו הראשונים שהציגו את תורת עליונות המוסר. הם הביעו את הרעיון, שהדרישה הדתית האמיתית שהאל דורש מן האדם היא לא פולחנית אלא מוסרית. גישה זו שוללת את עליונות הפולחן ורואה בטוב המוסרי את הגשמת רצונו של האל בארץ. תפיסה זו הובעה לראשונה על ידי עמוס, ואחריו הביעו אותה ישעיהו, מיכה, ירמיהו, ישעיהו השני, וזכריה (א-ח), ובסגנון מיוחד היא מופיעה גם אצל הושע. גם בדברי הנביאים האחרים שלא הביעוה במפורש, רישומה ניכר, והיא הפכה במשך הזמן לאידיאה יסודית של האמונה הישראלית.
אמנם, האידיאה של האחריות המוסרית הלאומית המוטלת על עם ישראל, וכן האידיאה שהאל יעניש את העם בשל שחיתותו המוסרית, מופיעות כבר ברבדים הקדומים יותר של המקרא, ומקורם קדום יותר מן המאה ה-8 - כך ביטויים אלו נמצאים גם אצל נתן הנביא שהוכיח את דוד המלך על פשעו בעניין אוריה, שראשיתו בחטא אשת-איש, ואצל אליהו שהוכיח את אחאב על משפט שקר שדינו רצח וגזל אדמה מתועב ביותר. אך באלו מדובר בעיוותים מיוחדים בולטים, ואילו הנביאים הקלאסיים הטעימו את החטאים החברתיים-כלכליים של השכבה העליונה בעם כלפי השכבות הנמוכות, והם הציגו חטאים אלו כחטאים הצפויים להביא חורבן על העם כולו. וכך, לא רק חטא האלילות יביא חורבן וגלות על העם, אלא גם חטאי המוסר החברתי.
ישעיהו שהחל להתנבא ככל הנראה עוד בימי עוזיהו, הלך בתחילה בעקבותיו של עמוס והוקיע את השחיתות של חברת השפע בימיו, תוך שהוא תופס את יום ה' כהרס התרבות העירונית המושחתת של מלכות יהודה; מטרת אסונות יום ה' לפי ישעיהו היא לשבור את גאוות האדם. מפורענויות יום ה' תישאר רק השארית הקדושה:
וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל-הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם:
(ישעיהו ד, ג)
מתוך החורבן תקום שארית קדושה של עַם עניים ואביונים, אשר ימצא מחסה ומקלט אצל "קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל". עם חורבן חקלאות הקרקע הוא יעסוק במרעה צאן ובקר.
אולם, כתוצאה ממעורבותו העמוקה של ישעיהו במאורעות הפוליטיים של תקופתו התווסף לחזונו האסכטולוגי (אחרית הימים) ממד היסטורי-מדיני לצד הממד החברתי-מוסרי. הניסיונות ההיסטוריים הקשים מימי אחז עד ימי חזקיהו, שכנעוהו בהדרגה כי האסונות שהתרגשו ובאו על ישראל בימיו מילאו כבר את סאת הפורענות, עד שהוא חוזה בימי מצור סנחריב על ירושלים את הישועה, אלא שהוא מבחין בין הישועה המיידית יותר לבין התגשמות האידיאל.
תקופת נבואתו של ישעיהו עמדה בסימן אירועים מדיניים חמורים שאיימו על יהודה. ב-735 לפנה"ס הטילו פקח מלך ישראל ורצין מלך ארם-דמשק מצור על ירושלים. בתגובה לכך, ובניגוד לעצת הנביא פנה אחז אל תיגלת-פלאסר בבקשת עזרה תוך הצהרה על נכונותו להשתעבד, ובעקבות זאת בא המסע האשורי בשנים 732–733 בעקבותיו הפכו דמשק, עבר-הירדן והגליל לפחוות אשוריות. בשנת 722 נכבשה שומרון ונחרבה ממלכת ישראל. בשנים 720 ו-711–713 פרצו שתי מרידות אנטי-אשוריות ובמהלך דיכויין בידי האשורים נכבשו עזה (720) ואשדוד. אך שיאן של אירועים אלו היה במצור שהטיל סנחריב על ירושלים (701).
אחרי חורבן ממלכת אפרים וההגליות ההמוניות מיהודה עצמה בימי מסעותיו של סנחריב, ירושלים תוותר כ"פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה". התחדשות העם מתוך מצוקת הימים הללו היא תמצית רעיון השארית כפי שהוא מנסח אותו עכשיו. במקביל לכך חזה ישעיהו את צמיחתו של "חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי", שיִפרה וישגה כאשר "רָמֵי הַקּוֹמָה" (היינו צבא אשור) יהיו "גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ". מלך זה מבית דוד יגלם באישיותו את השקט ואת אורך הרוח, שהן סגולות הנחוצות לכל מלך הנדרש להכרעות פוליטיות גורליות. מידותיו יהיו "רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'". בשונה ממלכי ישראל המצטיירים בספרי נביאים ראשונים ובספרות המזמורית כשופטי צדק וגבורי מלחמה, הרי שדמויו של החוטר מגזע ישי הוא כמי ש"צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו", אשר "הִכָּה-אֶרֶץ [=עריץ] בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע". הוא לא יהיה איש מלחמות אלא ישלוט בכוח הרוח בלבד; לא ילחם בגויים, אלא יעלה רק אחרי שיושמד האויב לפני שערי ירושלים; גיבור המלחמה האחד והיחיד הנשאר במערכה הוא קדוש ישראל (כלומר האל) המראה את ידו הנטויה על הגויים. חוטר זה יהיה "לְנֵס עַמִּים" ואליו "גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ".
שלוש נבואות מרכזיות בספר ישעיהו, "והיה באחרית הימים" (פרק ב', פסוקים א'–ד'), "חוטר מגזע ישי" (פרק י"א, פסוקים א'–י') ו"חזון ביטול המוות" (פרק כ"ה, פסוקים ו'–ט') עוסקות כולן ב"תיקון עולם" אוניברסלי, וניתן לראותן כ"היבט האוניברסלי של אמונת ישראל".
מבחינה מדינית, המצב האוטופי המתואר בנבואותיו של ישעיהו כולל מחד שיתוף פעולה בין העמים תוך ריכוז העוצמה במקום אחד - מרכז הכובד הרוחני בהר בית ה', אך מאידך העמים יישארו בזהותם הלאומית הרבגונית ובגבולותיהם הראשונים. כניגוד מוחלט לכך מציג ישעיהו את החטא הכבד של אשור שהתבטא בגישתה (חסרת התקדים בעולם העתיק) לשבור את המסגרות הלאומיות של המדינות אותם כבשה: "וְהָיָה כִּי־יְבַצַּע אֲדֹ-נָי אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל־פְּרִי־גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְעַל־תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו. כִּי אָמַר, "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים"
בחזון אחרית הימים מנבא ישעיהו כי באחרית הימים "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", יגיע קץ למלחמות ויכון מצב של "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". נבואה זו הייתה לאות ולמופת כי ייכון שלום עולמי וכי יתמתנו ניגודי הדעות והשנאה בין עמים ואנשים. מצב זה יגיע כאשר ימשול בישראל המלך המשיח, מצאצאי בית דוד - "חוטר מגזע ישי" או "שורש ישי". ישעיהו מוסיף לנבא כי לעתיד לבוא יתחדשו נסים, כעין הנסים שהיו ביציאת מצרים. עם קיבוץ הגלויות יהיה נס נוסף של קריעת ים סוף וכן נס פיצול נהר פרת לשבעה נחלים, על מנת שתתאפשר עלייה נוחה של הגולים החוזרים לארץ ישראל. לפי המקובל בחקר המקרא, הביטוי "חוטר מגזע ישי" מבטא דווקא תקווה למשיח אחר שאיננו מבית דוד, כחלק מתקווה להתחלה חדשה במקום בית המלוכה שכשל, וזאת משום שדוד לא נתפס על-ידו כטלית שכולה תכלת.
ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.
ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.
ד וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. (ישעיהו פרק ב׳)
לפי פרשנותו של הרב בנימין לאו, הדמוקרטיה מבטאת את חזון ישעיהו, משום שהמולך על עם ישראל הוא לא מלך בשר ודם אלא מלכות שמים, ומתוך כך העם צריך ממשלה נבחרת ומתחלפת שתבטא את רצונו ברוח הזמן, ולא העם יבטא את רצון המלך בשר ודם.
הרמב״ם
רבי משה בן מימון (ד'תתצ"ח, 1138– כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204) היה רב ספרדי ופילוסוף, מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. הרמב"ם השפיע באופן משמעותי על תרבותו של העם היהודי ועל כן הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה״. מעמדו של הרמב"ם כפוסק גדול כמעט משל כל פוסק אחר. הקודקס ההלכתי שלו, "משנה תורה", מקיף באופן כמעט בלעדי את כל תחומי ההלכה, ומהווה מקור בסיסי בכל דיון הלכתי. על דבריו נתחבר מספר עצום של פירושים וחיבורים.
הספר "מורה הנבוכים" (נקרא גם: "מורה נבוכים") הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12 כדי לתת מענה לספקות ותהיות שמתעוררות לאדם המאמין שהוא גם אדם רציונלי. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים ובפילוסופיה יהודית בכלל, אף על פי שקמו לו מתנגדים רבים. הוא תרם רבות להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית, והייתה לו השפעה מכרעת על הוגים יהודים רבים וכן על הוגים שאינם יהודים, בכללם האפיפיור הונוריוס הרביעי שהוציא כתב הגנה על הספר.
הרמב״ם דגל בשלילת הגשמות (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאל מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן, וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד האל" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שניסח. כמו כן, שלל הרמב"ם אמונות כגון אסטרולוגיה, העלאה באוב או פעולות מאגיות אחרות. בניגוד לרמב"ן, שסבר שיש בדברים אלו אמת – אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש.
הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם סיבות וטעמים שיכולים להיות מובנים לנו, שהם בכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים״ לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.
הרמב"ם, בהלכות דעות שבספר המדע, מנה אחת-עשרה מידות טובות הנחשבות למצוות (חמש מצוות עשה ושש מצוות לא תעשה): להידמות לקב"ה בדרכיו, להידבק ביודעיו, לאהוב את רעים, לאהוב את הגרים, שלא לשנוא אחים, שלא להוכיח, שלא להלבין פנים, שלא לענות אומללים, שלא להלך רכיל, שלא לנקום, שלא לנטור.
הרמב"ם הבחין בין הדרך הישרה, מידת חכמים, דעת ממוצעת, מידה בינונית שהיא רחוקה משני הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזה ולא לזה. אולם על מידת הענווה כתב: "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" (הלכות דעות, פרק שני, הלכה ג).
את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.
הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו.
בהלכות יסודי התורה (קובץ ההלכות הראשון בספר המדע שהוא הספר הראשון ב"משנה תורה") בפרק ב' הלכה י' מדבר הרמב"ם על יסודות פילוסופיים. הוא טוען: "הבורא, חייו ודעתו אחד הם, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד". אף שאלו דברים קשים להבנה, על האדם להתאמץ ולנסות להבין את הדברים על בוריים. אומרים חֵי העולמים ולא חַי העולמים מפני שאין הבדל בין עולמו של האל למחשבתו, יש אחדות ביניהם, אחד הם.
האל ברא את העולם לא רק ברמה חומרית אלא גם מהות העולם נקבעה על ידו. ניקח את העץ לדוגמה, נפרק אותו עד לאטומים ולאנרגיה, אך יש גם "עצוּת" שהיא המהות של העץ, הקב"ה משכיל אותו תמיד, ההפשטה היא לא רק הפרדת חומר (עץ) וצורה (המהות של העץ), אלא גם התחברות לשכלים הטהורים, העליונים. רגליים על הקרקע והראש בעולמות העליונים, זהו החיבור השלם ביותר של השכל עם המשכיל והמושכל.
כך, בתרבות הפסיכדליה, נוצרה ההבנה שהעולם הוא הרמוני, הקוסמוס הרמוני, ושעל האדם לנהוג בו בתבונה, ובמידה טובה, שכן גם הוא חלק מהבריאה. על האדם להשתמש בשכלו, ולא להתפתות להשתמש בחפצים חומריים כדי לתקשר עם בוראו, או לחילופין להאמין שיש פעולות על טבעיות בטבע, אלא רק בתודעה.
ברוך שפינוזה
ברוך שפינוזה (1632-1667) היה פילוסוף יהודי-ספרדי, שהתגורר בהולנד, בן למשפחת אנוסים, שחזרה ליהדות. הוא פיתח השקפות פילוסופיות חדשניות לתקופתו ונחשב לחלוץ ביקורת המקרא, כשתפס את התנ"ך כיצירה אנושית ולא כפרי של התגלות אלוהית. שפינוזה נתפס כאחד מאבות החילוניות, הספקנות והמודרניות ככלל. השפעתו הגדולה על התפתחות הפילוסופיה המודרנית הביאה את הפילוסוף הגל לטעון בהרצאותיו על תולדות הפילוסופיה: "שפינוזה הוא אבן הראשה של הפילוסופיה המודרנית, בלי השפינוזאיזם אין פילוסופיה כלל".
תפיסתו של שפינוזה, המכונה "פנתאיזם", גורסת כי אין אלוהות טרנסצנדנטית ואין אל פרסונלי מצווה, ומבחינתו העולם הוא חלק מהאלוהות האינסופית. שפינוזה מזהה את העצם – ישות שהיא סיבת-עצמה, שאין ישות חיצונית לה, שהיא מקור הכול – בתור אלוהים. הדברים שאנו רואים הם התבטאות של שניים מתוך אינסוף התארים של האל: החומר והמחשבה. אם האלוהים (הנגלה לנו) הוא הטבע, הרי שכל תפיסת האלוהות ההיסטורית של הדתות המונותאיסטיות – בטלה. אולם, הגל טען שלאמיתו של דבר אין תפיסתו של שפינוזה רחוקה מתפיסתן של הדתות המונותאיסטיות, אלא שבעוד הדתות הללו ראו את העולם כדבר-מה נוסף לאל, דגל שפינוזה באקוסמיזם ולכן סבר שהיקום כפי שהוא נראה כסופי ומוגבל אינו בסופו של דבר אלא אשליה, ומה שקיים באמת אינו אלא האינסוף המוחלט.
עוד נדבך חשוב בתפיסה זו הוא אחדות הגוף והנפש. בניגוד לתפיסות המקובלות אז, שפינוזה גרס כי הגוף והנפש הם שני תארים שונים של העצם: תואר המחשבה ותואר ההתפשטות. ישנם אינסוף תארים לעצם, מתוכם אנו מכירים רק שניים. לכן – במות הגוף תמות גם הנפש. עם זאת יש הסבורים כי שפינוזה כתב כי יש השארות הנפש. שפינוזה, באמצעות השימוש במילון המושגים של דקארט ("עצם", "אלוהים" ועוד) שלל את הדואליזם הקרטזיאני בפרט (ההגות של רנה דקארט בדבר הפרדה בין הגוף לנשמה), ואת השניות של עולם נוכחי ועולם הבא. הפיזיקאי אלברט איינשטיין כתב בכמה מקומות, כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, אשר מגלה את עצמו בהרמוניה המסודרת של מה שקיים, לא באלוהים שמעסיק את עצמו עם גורלם ופעולות של בני האדם, וכי אלוהים זה היה לו למקור השראה של עבודתו.
כאמור, שפינוזה טען שהעולם הוא חלק אימננטי מאלוהים, ועל כן ממילא אין שום משמעות לציווי אלוהי חיצוני בתחום המוסר. המוסר על פי שפינוזה נובע מ"טבע האדם" "אין אנו רוצים את הטוב כי הוא טוב, הוא טוב כי אנו רוצים אותו". מאחר שהרצון המוסרי "לגמול אהבה כנגד אהבה ושנאה כנגד שנאה" והרצון לידע קרי "לדעת את האלוהים" אין בהם על פי שפינוזה מידה שהיא מוגזמת, לעומת תשוקות שיש בהן תועלת אך האדם הרציונלי יודע שמידה גדולה מדי מהן מזיקה לו. לכן החברה האידיאלית לאדם על פי חיבוריו "מאמר תאולוגי מדיני" ו"מאמר מדיני" (שכתיבתו לא הושלמה) היא חברה המאפשרת לאדם להגביר את הרצונות של "ואהבת לרעך כמוך" כלומר שוויון וצדק, ואת הרצון "לדעת את האלוהים" כלומר העיסוק במדע וחקר העולם.
בדומה להובס, שפינוזה ראה את המדינה כאמנה חברתית שהאזרחים מצטרפים אליה על מנת להגן על עצמם ממלחמת הכל בכל שתהיה בלעדיה. לאור זאת שפינוזה הדגיש שהמדינה תתקיים רק כל עוד האזרחים יחשבו שהיא מועילה להם. הגבלה זו היא שמחייבת את המדינה לדאוג שאזרחיה יהיו מרוצים והיא שגורמת לכך שבניגוד להובס שפינוזה לא תמך במשטר אבסולוטי. שפינוזה תמך במשטר מעורב שבו ישנם אלמנטים מונרכים, אריסטוקרטים ודמוקרטים, וחוקה חזקה שמאפשרת חופש דיבור ומחשבה. כך חשב שפינוזה שהמעמדות השונים יאזנו זה את זה לטובת כלל האזרחים.
בניגוד למה שאפשר לנחש מעמדתו, שפינוזה לא רצה לבטל את הדת עבור ההמון. שפינוזה חשב שחיוני עבור ההמון להאמין שיש אלוהים משגיח ומצווה משום שההמון עלול שלא להבין מעצמו את התועלת שבקיום החוקים והדאגה לזולת. לכן שפינוזה חשב שיש מקום לדת עממית אוניברסלית שעיקריה יהיו אהבת הזולת ואהבת אלוהים שתתבסס על המקרא לאחר טיהורו ממעשי ניסים ומאמונות תפלות.
קרל מרקס
קרל מרקס (1818-1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט גרמני ממוצא יהודי. עבודתו העיונית והתיאורטית הניחה יסודות לניתוח הסדר התעשייתי המודרני, שהיווה תשתית לכל ביקורת הקפיטליזם.
דעותיו של מרקס על חברה, כלכלה ופוליטיקה מוגדרות כמרקסיזם, והן גורסות כי החברות האנושיות התפתחו תוך מלחמת מעמדות קבועה.
בעידן הקפיטליזם, מתגלמת מלחמת המעמדות בעימות בין המעמד השליט – הבורגנות, השולט באמצעי הייצור, ובין המעמד העובד, הנשלט – הפרולטריון, שניצולו מתאפשר באמצעות שכירת כוח עבודתו (אמצעי הייצור) תמורת שכר. בעזרת תיאוריה ביקורתית הידועה כמטריאליזם דיאלקטי, חזה מרקס כי בדומה למערכות כלכליות-חברתיות שקדמו לה, יצרה השיטה הקפיטליסטית מתחים פנימיים חריפים שיובילו בסופו של דבר לחורבנה העצמי, והחלפתה בשיטה חדשה אותה חזה: הסוציאליזם. לדעת מרקס, מאבק המעמדות בעידן הקפיטליסטי נעוץ בחוסר היציבות המובנה בשיטה. כן גרס כי בנטייתו למשברים חוזרים ונשנים, יביא הקפיטליזם לצמיחתה של תודעה מעמדית בקרב הפרולטריון, שתאפשר לו השגת כוח פוליטי לכונן את החברה הסוציאליסטית, נטולת המעמדות, שתחולל שחרור חברתי וכלכלי, ותתבסס על איגוד חופשי של בני אדם יוצרים.
מרקס תואר כאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית, ועבודתו זכתה לשבחים רבים, כמו גם לביקורות. כתביו מהווים מסד להבנת הניגוד המודרני שבין העבודה להון, ושימשו כר פורה לתיאוריות כלכליות בולטות. הוגים ואנשי רוח, פעילי איגודי עובדים, יוצרים ואמנים, ומפלגות פוליטיות בכל רחבי העולם, הושפעו מהגותו של מרקס. במקביל, נחשב מרקס לאחד מן האדריכלים החשובים של מדעי החברה המודרניים.
מרקס טען כי המהפכה התעשייתית, למשל, הביאה לידי כך שאת מקום האומנים למיניהם תפסו הפועלים בקו הייצור שלא נהנו, בניגוד לקודמיהם, מתחושת הסיפוק הכרוכה באחריות על התוצאה הסופית - התוצר המוגמר. פועל המבצע עבודה שגרתית חד גונית ואינו שותף לכל שלבי הייצור יסבול, על פי קרל מרקס, מתסכול ומניכור.
מרקס לא היה הראשון שהשתמש במונח, זהו מונח טכני בפילוסופיה הגרמנית שעלה בכתיבתו של הגל. בפילוסופיה הגרמנית, הניכור הוא בין האנושיות לבין הקיום האנושי. המובן של ה"אנושיות" בהקשר זה דומה למובן של "רווחה". הכוונה במשפט היא שהמצב החברתי מביא אנשים לחיות חיים שלא מממשים את עצמם, שכן הם לא חיים בהתאם למה שעושה חיים לטובים.
מרקס מסביר שהעובדים תחת משטר קפיטליסטי מנוכרים מהליך היצירה: במקום להשקיע מחשבה, יצירתיות, חותם אישי - הם מצייתים להוראות פשוטות. נוצר כאן אבסורד: בעוד אנשים מאופיינים ביצירתיות מטבעם ואמורים לממש את עצמם בייצור, הם שואבים את הנאתם בחיים מהפעולות שאינן חלק מהעבודה.
כמו גם האדם מנוכר מזולתו, כלומר מחבריו למעמד, ובסופו של דבר מכל אדם ומהבנת האינטרסים המשותפים והסולידריות החברתית שנכון וראוי שתשרור ביניהם. מרקס מסביר שאם חייזר היה מסתכל על האנושות מלמעלה - הוא היה רואה אנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, לחנויות, אך לא מבין את הקונספט של כסף. החייזר היה מתפעל משיתוף הפעולה האדיר בין בני האדם, אך החוויה האנושית עבור הפרטים בה הופכת לכזו שמסתכמת באותה הליכה לחנות ולעבודה. הניכור אם כן מתבטא בכך שאנחנו לא מבינים את חלקינו בתוך הכלכלה הגדולה.
זיגמונד פרויד
זיגמונד פרויד (1856-1939) היה פסיכיאטר ונוירולוג יהודי-אוסטרי, אבי הפסיכואנליזה, אחד ההוגים החשובים בתחום תורת האישיות ומהמדענים ואנשי הרוח הבולטים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.
הנחת היסוד של הפסיכואנליזה היא שחלק ניכר מהפעילות הנפשית של האדם נעשית באופן לא מודע, ושעל מנת להבין טוב יותר את הסיבות להתנהגותו, צריך לחשוף ולגלות חלקים בלא-מודע שלו. מסיבה זו, הפסיכואנליזה מתמקדת בהשפעתם של דחפים מודחקים, קונפליקטים פנימיים וטראומות בילדות על הבריאות הנפשית של האדם.
פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו והגותו נגעו למגוון רחב של נושאים אחרים. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.
נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בתחום הדעת המכונה "פסיכולוגיה". אולם במחקר עמוק, מקיף ומהותי כמו שלו, לא ניתן לִתְחוֹם את המסקנות לענף מדעי אחד, שהרי חדרו גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.
יש הרואים את פרויד כאחד מאבות המחשבה הפוסטמודרנית. הרעיון שהאדם מונע על ידי יצריו הקדומים, וכן הרעיון של הצדקה רציונלית שלנו למעשינו ללא מודעות למתחולל בנפשנו, משמשים טענות בזכות נטישת ההגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.
עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי-הישמעות להגיון ולמוסר (שהוא למעשה מנגנון מניעה תרבותי) אינה מוצדקת. האדם האידיאלי של פרויד הוא דווקא האדם הרציונלי, בעל המודעות ויכולת הבחירה, שמסוגל להכיר במציאות כמו שהיא מבלי לסבול מקונפליקטים לא מודעים. בעיני פרויד, תפקידה של הפסיכואנליזה היא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים יותר לעצמי האמיתי שלהם ובעלי הבנה טובה יותר לגבי מבנה נפשם; זאת כדי שיוכלו לחיות את חייהם חופשיים מעולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים. לדבריו, אין תכליתם של ההפרעות הנפשיות אלא סירוס העצמי האמיתי, על שלל יכולותיו ומלוא הפוטנציאל שבו.
פרויד עסק בצורה מעמיקה בנושא החלומות ופיענוחם ויצר תיאוריה שלמה בנושא זה. הוא טען שחוויות המודחקות לאזור התת-מודע עולות וצפות בחלום בצורה סימבולית המייצגת את התוכן הנפשי המוסתר.
פרויד טען שהחלומות מיותרים, והם קיימים רק כאשר דבר מה לא נותן מנוח – האדם נתון במצוקה נפשית. החלום הוא דרכו של הגוף להגיב על מצוקה נפשית.
יש חלומות ריאליים שקל להבין את משמעותם (חלום על אהוב שמת), אך יש חלומות חסרי מובן וקשים מאוד לפענוח.
חלומות של ילדים הם בדרך כלל מאוד ריאליים: "חלמתי שאני מתחתן עם רותי", "חלמתי שאני מרביץ למיקי לאחר שהעליב אותי".
חלומות של ילדים בדרך כלל משקפים משאלות שלא נתמלאו, המעסיקות אותם מאוד בשעות הערות.
גם אצל המבוגרים ניתן למצוא חלומות המביעים מילוי משאלה, אך אלו בדרך כלל חלומות קצרים ומעוטי תוכן, לדוגמה: "אדם רעב חולם שהוא אוכל סעודת מלכים".
נערה החוששת שנכנסה להיריון יכולה לחלום חלום בו היא מקבלת מחזור – בחלומה היא מביעה את משאלתה שלא להיות בהיריון.
סוג החלומות של התגשמות משאלה מכונה לעיתים בשם "חלומות בהקיץ": הדמיון הופך למציאות.
כל רגשות הקנאה, הכעס או העצב המצטברים אצל האדם במהלך היום מגורשים אל עולם התת-מודע ויוצרים עומס נפשי המשתחרר באמצעות החלומות.
בשנת 1900 פרסם פרויד את הספר "פשר החלומות", אשר העניק משמעות חדשה לחלומות. פרויד ראה את החלום כפעילות נפשית משמעותית וכינה אותו "דרך המלך" אל אזור לתוכן לא מודע בנפשנו. לטענתו, בזמן השינה מתערערים מנגנוני הגנה ותכנים נפשיים מאיימים וקונפליקטואליים (בעיקר תכנים הנוגעים למין ותוקפנות) מצליחים לבוא לידי ביטוי. מאחר ותכנים אלו עשויים להיות מאיימים ביותר, ולפגוע בשנתו של החולם, מתעצבים חלומות באמצעות "מלאכת החלום" - תהליך נפשי לא מודע המביא להסוואת התכנים המאיימים (תוכנו הסמוי של החלום) וביטויים באופן עקיף בחלום (באמצעות תוכנו הגלוי של החלום). במהלך פסיכואנליזה משמשים החלומות כאמצעי לחשיפת עולמו הפנימי הלא מודע של המטופל: המטופל מתבקש לשתף את המטפל בכל אסוציאציה העולה בו בתגובה לכל אחד מהיבטי החלום, וכך מתגלה תוכנו הסמוי של החלום.
אחד המנגנונים המרכזיים הפועלים בחלום על מנת להסוות את תוכנו הסמוי הוא מנגנון ההסמלה: אלמנטים משמעותיים מיוצגים בחלום ע"י סמלים ניטרליים כביכול, אותם יש לזהות בכדי לפרש את החלום. הסמלים כוללים משמעות סובייקטיבית ואישית לחולם, אך מרביתם מכילים משמעות מינית אוניברסלית. כך, למשל, נחש מסמל בד"כ את איבר המין הגברי ואילו מנעולים ומנהרות - את איבר המין הנשי. הדגש הרב ששם פרויד על משמעותם המינית של הסמלים בחלום היוותה גורם מרכזי לקרע שחל בינו לבין תלמידו, יונג, אשר פיתח גישה שונה לחקר ופירוש החלומות. שיטה זו של יונג, הקשורה בתת-מודע הקולקטיבי של קבוצות שונים של בני אדם, וסמלים אוניברסליים המכונים ׳ארכיטיפים׳, חשובה אף יותר לתרבות הפסיכדליה ולמסעות ברחבי התודעה.
אלברט איינשטיין
אלברט איינשטיין (1879-1955) היה פיזיקאי יהודי-גרמני-אמריקאי, מגדולי המדענים בכל הזמנים.
איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים, לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שם משפחתו הפך מילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום עולמי ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה פיתח (תורת היחסות הפרטית ותורת היחסות הכללית), אשר שינתה את מה שהיה ידוע עד אז על מהותם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח הכבידה. כמו כן נודע בזכות תרומותיו לתחומי מכניקת הקוונטים והמכניקה הסטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי. בגין תרומתו הייחודית בנושא האחרון זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.
מלבד חלקו המכריע בפיתוח תחומי המדע, התבטא ופעל גם בנושאים אקטואליים והיה סוציאליסט נלהב. ב-1932, טרם עליית הנאצים לשלטון ובשל התגברות האנטישמיות בגרמניה ובפרט תנועת הפיזיקה הגרמנית שיצאה נגד איינשטיין, עבר להתגורר וללמד בארצות הברית. אף שהגדיר את עצמו פציפיסט, חתם איינשטיין על מכתב איינשטיין-סילארד שנכתב לנשיא רוזוולט ועודדו לקדם פיתוח של נשק גרעיני בארצות הברית לפני שגרמניה הנאצית תגיע ליכולת זו. עם זאת, לאחר הטלת פצצת האטום בהירושימה ונגסאקי, היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני, ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו.
מלבד פעילותו המדעית, איינשטיין היה ידוע בתמיכתו בציונות ובמדינת ישראל. יחד עם ידידו חיים ויצמן הוא פעל נמרצות להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, וכיהן כיו"ר המועצה האקדמית שלה. בצוואתו ציווה להוריש לאוניברסיטה את כל כתביו. עם זאת דחה את הצעתו של דוד בן-גוריון לכהן כנשיא המדינה לאחר פטירת חיים ויצמן.
תורת היחסות הכללית שלו היא אחת מהתגליות הגדולות ביותר, והיא מסבירה איך היקום פועל. לפני שתורת היחסות הכללית הומצאה, אנשים חשבו על הזמן והמרחב בצורה מאוד פשוטה. הם חשבו שהזמן זורם כמו נהר, תמיד באותו קצב, ושהמרחב הוא כמו בימת תיאטרון ריקה שאפשר לנוע בה בכל כיוון. אבל איינשטיין הבין שהזמן והמרחב הם בעצם חלק מאותו דבר – אנחנו קוראים לזה "מרחב-זמן". והוא גם גילה שהמרחב-זמן הזה לא תמיד מתנהג בצורה ישרה ופשוטה, אלא יכול להתעקם ולהשתנות.
כדי להבין איך זה עובד, נתחיל עם דוגמה פשוטה. דמיינו שאתם מחזיקים יריעת גומי שטוחה ומתוחה. אם אתם מניחים עליה כדור כבד, מה קורה? היריעה מתעקמת סביב הכדור. אם תגלגלו כדור קטן ליד הכדור הכבד, הוא יתחיל להתגלגל לכיוון העיקום שנוצר ביריעה. הכדור הכבד "משנה" את הצורה של היריעה, והכדור הקטן מושפע מהשינוי הזה.
באותו אופן, איינשטיין גילה שגופים כבדים כמו כדור הארץ, השמש או כל כוכב אחר משנים את הצורה של המרחב-זמן שסביבם. הכבידה, אותה כוח שמחזיק אותנו על הקרקע ולא נותן לנו לעוף באוויר, היא בעצם התוצאה של העיקום הזה במרחב-זמן.
גופים קטנים יותר נמשכים אל הגופים הכבדים כי המרחב-זמן סביבם עקום.
עכשיו נחשוב על הזמן. כשאנחנו מדברים על זמן, אנחנו בדרך כלל חושבים שהוא תמיד אותו דבר בכל מקום. אבל איינשטיין גילה שזה לא נכון. הוא גילה שהזמן יכול לעבור בקצב שונה במקומות שונים, במיוחד אם יש שם הרבה כבידה.
למשל, אם היינו יכולים לעמוד על כוכב מאוד כבד, הזמן היה עובר שם יותר לאט מאשר על כדור הארץ. זאת אומרת, אם הייתם מבקרים בכוכב כזה למשך שנה אחת וחוזרים לכדור הארץ, הייתם מגלים שעברו פה יותר שנים ממה שאתם חוויתם!
איינשטיין גם הבין שהכבידה משפיעה על האור. כן, אותו אור שמגיע מהשמש ומאפשר לנו לראות. לפי תורת היחסות הכללית, אפילו קרני האור מתעקמות כשהן עוברות ליד גופים כבדים. זה נקרא "עיקום אור על ידי גרביטציה".
תארו לכם שאתם רואים כוכב רחוק דרך טלסקופ, והכוכב נמצא בדיוק מאחורי השמש. אתם תחשבו שאתם רואים את הכוכב במיקום קצת שונה בגלל שהאור שלו התעקם כשהוא עבר ליד השמש. זה כאילו שאנחנו יכולים "לראות מסביב" לשמש.
כשאור מכוכבים רחוקים עובר ליד גלקסיות או חורים שחורים, הוא מתעקם. זה גורם לנו לראות את הכוכבים במיקומים שונים. לפעמים זה נראה כאילו יש יותר מכוכב אחד, למרות שיש רק אחד.
במכתב של איינשטיין לרב הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: ”אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה ובחוקים של הטבע, ולא באלוהים המעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני האדם”. כשנשאל האם הוא פנתאיסט, השיב: ”איני אתאיסט. איני יודע האם אני יכול להגדיר עצמי כפנתאיסט. הבעיה הכרוכה בכך עצומה מידי עבור מוחותינו המוגבלים. האם יורשה לי להשיב במשל? השכל האנושי, מאומן ככל שיהיה, אינו יכול לתפוס את היקום. אנו בעמדה של ילד קטן, הנכנס לספרייה ענקית שקירותיה מכוסים עד התקרה בספרים בשפות שונות רבות. הילד יודע שבהכרח מישהו כתב את הספרים הללו. הוא אינו יודע מי או כיצד. הוא אינו מבין את השפות שבהן הם כתובים. הילד מבחין בתוכנית ברורה בסידור הספרים – סדר מיסתורי, שאת טבעו אינו יכול להבין, אלא בקושי לחשוד בו. זוהי, לפי הנראה לי, גישתו של השכל האנושי, ולו הדגול והמתורבת ביותר, כלפי אלוהים. אנו רואים יקום מסודר באופן נפלא, הפועל לפי חוקים מסוימים, אבל אנו בקושי מבינים אותם. מוחותינו המוגבלים אינם מסוגלים לתפוש את הכוח המסתורי שמניע את צבירי הכוכבים. אני מוקסם מהפנתאיזם של שפינוזה. עוד יותר מכך אני מעריץ את תרומתו למחשבה המודרנית. שפינוזה הוא גדול הפילוסופים המודרניים, כיוון שהוא הפילוסוף הראשון שהתייחס לנפש ולגוף כישות אחת, לא כשני דברים נפרדים.
איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה. לא למחנה האתאיסטי: ”יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור מכבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם”, וכן תקף: ”...יש עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם”, אך גם לא חסך את שבטו ממצדדי ההשגחה שניסו לשייכו למחנם: ”מה שקראת על אמונתי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין באלוהות פרסונלית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי הערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו.
איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב". הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפייה למלחמה. עם זאת החל מ-1933, עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום". בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.
כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי", ואף את סודה של הפצצה האטומית. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.
אלן גינסברג
אלן גינסברג (1926-1997) היה משורר יהודי-אמריקאי, מהדמויות הבולטות ב"דור הביט" של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. מבקר חריף של תרבות ארצות הברית - תרבות החברה האמריקאית.
יצירתו של גינסברג משקפת לא רק את עולמו הפנימי של אדם המתייסר בכאביו הפרטיים, אלא גם את פני הדור והתהפוכות החברתיות והתרבותיות של אותה תקופה. גינסברג היה מורה דרך רוחני לדורות של צעירים שבאו אחריו, עבורם שימש מודל ללוחם חופש ומגן זכויות האדם.
גינסברג קרא בצעירותו את שירתו של המשורר האמריקאי וולט ויטמן והיא השפיעה רבות על השירה שכתב בעצמו, אך בתקופה זאת כמעט ולא פרסם את יצירותיו. הוא השקיע את מירב מרצו וזמנו בטיפוח כישרון הכתיבה של חבריו ג׳ק קרואק וויליאם ס. בורוז, שחבים לו במידה רבה את ראשית הקריירה הספרותית שלהם. שלושתם מהווים את השלד המרכזי של משוררי דור הביט.
מותה של אמו של גינסברג, נעמי, השפיע מאוד על חייו ויצירתו, והוא הקדיש לה את הפואמה "קדיש" שפרסם בשנת 1961. בפואמה הוא מתאר את חייה הקשים ומבכה את מותה. הפואמה כתובה כמעט ללא שימוש בנקודות בסוף המשפטים, אמצעי רטורי המעניק ליצירה אופי של דחיפות ומהירות, כמעיין הזיה. ביצירה מתאר גינסברג את אמו, את התמודדותה של משפחתו עם ההפרעה הנפשית של אמו, את הרקע הסוציאליסטי של משפחתו ועוסק גם בזהותו כהומוסקסואל.
אין הרבה משוררים שזוכים, כמו אלן גינסברג, שדור שלם יראה בהם עוד בחייהם, מורי דרך ונביאים. וזה קרה לו בזכות שיר אחד. שיר נבואי, אמיץ, חושפני ופוגע. ולא, לא הייתה זו פואמת ההספד המרטיטה והמרגשת "קדיש", שהקדיש גינסברג לאִמו חולת הרוח, נעמי. זו הייתה נהמה אחרת של כאב. על אמריקה כולה.
הכל מתחיל ב-1955, בסן פרנסיסקו. גינסברג, צעיר בן עשרים, כותב את הפואמה "יללה" (Howl) שתורגמה לעברית גם כ״נהמה״. בפואמה הזו הוא מתאר את האדם הקטן והנשחק בחברה המודרנית. מרגע שהקריא גינסברג את היצירה, בערב קריאת שירה, ב"גלריה שש" שבעיר, היא חוללה שתי תופעות מנוגדות. מחד, היא הייתה להצלחה מיידית. מנגד, הכתיבה המופגנת והבוטה שבה, ליחסי מין ובתוכם ליחסים הומוסקסואלים, הקנו לה שם של דבר תועבה. במשפט שניהלה במשטרה כנגדו, על פרסום דבר תועבה, זכה גינסברג בגדול. השופט עצמו העיד על חשיבותו הציבורית של השיר ו"השליך את המשטרה מכל המדרגות".
התוצאה של המשפט הייתה פרסום מטורף של היצירה. באחד מאותם רגעים שבהם האירוניה מנצנצת מאפילת הנסיון להשתיק את המשוררים, הפכה הפואמה "יללה" להצלחה מסחררת ולקריאת מרד של דור שלם. היא הייתה למניפסט, לסמל של דור הביט ולשיקוף של תחושות הצעירים באמריקה של אותם זמנים. היא ביטאה את מה שהעסיק אותם - סמים, סקס, הזיות ושיגעון. תפס אותם במיוחד החיבור שעשה גינסברג ב"יללה", בין עולמו הפנימי והמיוסר, של צעיר המתמודד עם כאביו הפרטיים, לתחושות של הדור הצעיר בכלל, דור שמנסה להתמודד ולהבין את השינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופה זו.
"יללה" הפך את גינסברג במהירות לסוג של "גורו". בתוך זמן קצר הפך המשורר המבולבל והכואב, על נטיותיו המיניות וההתמכרויות שלו עצמו, למדריך רוחני. דורות של צעירים, ששוב ושוב התאכזבו מהגנרלים והמאצ'ו האמריקאי שלא הביא לאמריקה אלא מלחמות וסבל, מצאו בו מנהיג אידיאולוגי ראוי ואמיץ. הם לא התרגשו מבעיותיו האישיות שבוטאו בשיר וראו דווקא בו לוחם חופש ולוחם זכויות האדם. חולשותיו היו בעיניהם לכתר.
כך הפך גינסברג לפעיל חברתי מוביל. ממבקר חריף של התרבות האמריקנית הוא הפך לאחת הדמויות המשפיעות והמובילות של מי שייקראו "דור הביט" של אמצע המאה ה-20 בסן פרנסיסקו. בשירה חופשית ממשקל וחריזה, מלאת סינקופות משקליות ברוח הג'אז שהוא אהב לשמוע (כלומר - המשפט המוזיקלי ממשיך לתוך השורה הבאה), בשירה טבעית שנשמעת כמו דיבור זורם, הוא החל לדבר את אמריקה הצעירה ולהשמיע את קולה.
כמו וולט ויטמן, משורר אחר שייצג תקופה קודמת בחייה של ארצות הברית, גינסברג עתיד לייצג בשירתו את התקופה החדשה בהיסטוריה שלה. הוא ינדוד ברחבי ארצות הברית, תוך תיאור בשיריו של הנוף הפיזי והאנושי שלה, המצוקה, הפערים, התופעות הקשות והחולות, של המגלומניה, הנהנתנות והגזענות. יותר ויותר יעסיק אותו בשיריו הניגוד שבין החידושים הטכנולוגיים של אמריקה ובין השקיעה המוסרית שלה, בין גורדי השחקים הנישאים של הלבנים ובין הגטאות של המיעוטים העניים, בין מטוסי הסילון והפאר להשחתה של הכסף והסמים. בין חזונה של אמריקה המוסרית והחופשית לבין הניוון, השטחיות והכוחנות של אמריקה שהוא יראה מסביבו.
הוא וחברים נוספים ב"דור הביט", ביניהם יוצרים כמו ויליאם ס' בורוז, ג'ק קרואק, גרגורי קורסו, טימותי לירי ופרנצ'סקו קלמנטה, יעודדו את ה"ביטניקים" למרד של מעורבות ושינוי. זה היה מחול מטורף, שעירב רעיונות פילוסופיים ואמנות עם סמים, הזיות, פשע ושחרור מיני. הם עיצבו דור שיתנגד לתרבות הצריכה והקפיטליזם ששטף את אמריקה, יצעק בגאווה קריאות כנגד המלחמה, יימשך למיסטיקה של המזרח ויצרוך סמים בכמות מטורפת.
בהנהגתו של גינסברג, הביטניק מגודל השיער ובעל הזקן המבולגן, יהפוך הדור הזה בשנות ה-60 ל"ילדי הפרחים", ההיפים המקסימים שחלמו על שינוי ואז קמלו סופית. אבל עד אז, באותן שנים של הביט וההיפ, עשו הצעירים הללו חיים משוגעים. גינסברג הפואטי יתרום להם את הרעיון הקסום של "כוח הפרח" - הפרחים שינצחו את המלחמות.
בוב דילן
בוב דילן (1941-) הוא זמר יוצר אמריקאי. ב-1963, בוב דילן היה המוזיקאי המזוהה ביותר עם המאבק של מרטין לות׳ר קינג והתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים ובעצרות, כולל במצעד בוושינגטון שקינג נשא את נאום ׳יש לי חלום׳. בעצרת ביצע את השיר מאלבומו השני שיצא באותה שנה, השיר Blowin' in the Wind - שיר מאוד פשוט, מורכב מ3 אקורדים, ומבחינת הטקסט - 3 בתים, כאשר בכל בית דילן שואל שלוש שאלות רטוריות ולבסוף עונה שהתשובה ׳נישאת ברוח׳. השיר הוא מחאה נגד האדישות לנוכח האפליה הגזעית בדרום ארצות הברית. השאלה הפותחת היא ׳בכמה דרכים גבר צריך ללכת לפני שיקראו לו גבר?׳ מבטאת את הכישרון החד פעמי של דילן ככותב היוצר דימויים. הקול הצרוד, המחוספס והמאנפף שלו עזר לחזק את התדמית שלו כאדם המחזיק בידע עתיק וכמוזיקאי חכם. בנוסף באלבום בולט השיר Masters of War יוצא נגד תעשיית המלחמה, ובו דילן והולך עד הסוף בביקורת שלו כאשר הוא שר I hope that you die and your death will be soon. הוא מסרב לראות את המלחמה הקרה כמלחמה פשוטה של האמריקאים הטובים מול הקומוניסטים הרעים, ומצביע על אותם אנשי עסקים המרוויחים מעסקי המלחמה.
השיר A Hard Rain's a-Gonna Fall עוסק באפוקליפסה גרעינית ומשלבת דימויים תנ״כים של סיפור המבול ותיבת נוח.
אלבומו הבא באותה שנה - ׳הזמנים הם משתנים׳ כלל שירי מחאה נוקבים ביותר, בהם The Lonesome Death of Hattie Caroll שעסק ברצח משרתת שחורה בת 51 בידי בעל חוות עשיר לבן בן 24.
ב-1964, דילן בן ה-23 מאס בדמות אמן המחאה. הוא ההרגיש שההתגייסות שלו למאבק לשוויון זכויות גרמה לו להרגיש שהוא הפך לפוליטיקאי, וכי הקשר בין המוזיקה לבין הפוליטיקה רידדה את עוצמת המסר ואת הצדק כשלעצמו. הוא רצה להרחיב את כתיבתו והנושאים בהם הוא עסק.
הוא ראה את הביטלס, להקת גיטרות רועשת ופרועה, כובשים את אמריקה ובעיקר את הדור הצעיר שלה ומזיזים הצידה את כל האמנים האמריקאיים המשעממים. הוא שמע את הגרסה של להקת ׳החיות׳ הבריטית לשיר העם האמריקאי The House of the Rising Sun, שהיה הרבה יותר חזק מגרסת הכיסוי שהוא עצמו הקליט לאלבום הבכורה שלו. הוא ראה שאכן הזמנים משתנים כפי ששר, והחליט להתמסר גם הוא לשינוי. על אף שהיה מלך סצנת הפולק, הוא לא חיפש להישאר במקום.
מבחינה מוזיקלית, דילן עבר לנגן רוקנרול עם הרכב חשמלי. השיר Subterranean Homesick Blues מציג השפעות של צ׳אק ברי. בהשוואה לסקס אפיל והמלודיות הפופיות של להקות הפלישה הבריטית, דילן שמר על פרסונה מחוספסת גם כאשר ביצע שירים קצביים.
מבחינת כתיבה, דילן הותיר בצד את המחאה הפוליטית והעדיף להתמודד עם ביקורתו של היחיד מול רדידותם של ערכי הזרם המרכזי של החברה בת זמנו. עבר לכתוב שירים בסגנון זרם תודעה, שירים סוריאליסטיים וסימבוליים רב-משמעיים הנתונים לפרשנות. דוגמה לכך היא השיר Mr. Tambourine Man שכולל דימויים סוריאליסטיים יפים ביותר אך לא ברור מי הוא אותו איש הטמבורין. בשיר Maggie's Farm הוא יוצא נגד המערכת האמריקנית החברתית במלואה - משרדים, חנויות, משמר לאומי, בתי ספר. הוא התייחס לחוסר התקשורת בין האדם הצעיר לממסד, מעין גרסה עדכנית לאבסורד של הסופר היהודי פרנץ קפקא.
מבחינה קונספטואלית, דילן זיהה את עצמו כממשיך דרכם של אמני הדלתא בלוז, ובראשם רוברט ג׳ונסון, וממשיך דרכם משוררי ביט כמו אלן גינסברג והסופר ג׳ק קרואר שכתב את הספר המשפיע ׳בדרכים׳, שהטיפו לדרך חיים אלטרנטיבית ובוהמיינית. דילן מסרב להיכנע לתכתיבי הבורגנות האמריקאיים, ולערכים הצבועים והמתחסדים של אמריקה הלבנה. הוא ראה את עצמו נודד בדרכים האמריקאיות באופן חופשי. הוא ראה בדרכים מימוש החופש, שתהי התשובה לאבסורד בחיים האמריקנים הבוגרנים והקונפורמיסטיים.
קונספט זה מומש במלואו לראשונה באלבומו Highway 61 Revisited. הכביש המהיר 61 הוא כביש הנמתח מגבול קנדה לאורך נהר המיסיסיפי עד לניו אורלינס ומפרץ מקסיקו. דילן גדל בדולות׳ במינסוטה הקרובה לכביש, וזהו הכביש המיתולוגי עליו נעו הבלוזיסטים השחורים מאזור הדלתא של המיסיסיפי לשיקגו. האגדה על רוברט ג׳ונסון שמכר את נשמתו לשטן תמורת כישרון נגינה בגיטרה התרחשה לפי האגדה בצומת דרכים בכביש.
השיר Like a Rolling Stone הפותח את האלבום מבטא באופן מושלם את האידיאולוגיה החדשה של דילן כאשר הוא שר ׳כשאין לך כלום, אין לך כלום להפסיד׳. השיר מספר על נערה מבית טוב, ׳גברת בדידות׳ שלמדה בבתי הספר הטובים ביותר, ומגלה שהיא לוקה בתקשורת, ומתמודדת מול חוסר צדק. היא יוצרת לדרכים, להיות אבן מתגלגלת, שם היא נאבקת על מקומה. לממות הסכנה שתיוותר חסרת כל, התמודדות זו תשיל מעליה את עורה החברתי שליווה אותה בכל שנותיה. זהו המתכון לבריאתה כאישיות חדשה, חופשיה ועצמאית יותר, בתנועותיה ובמחשבותיה. דילן שואל בנימה שנעה בין אירוניה לאמפתיה, ״איך זה מרגיש להיות ללא כיוון הביתה, אלמונית מושלמת?״ על אף שהוא 6 דקות, הוא הגיע למקום השני במצעד הפזמונים. הוא נחשב לאחד השירים הגדולים בהיסטוריה של הרוק, אם לא להכי גדול. האידיאולוגיה של דילן תהיה לאידיאולוגיה של הרוק, ושל דור הבייבי בומרז.
בשיר Highway 61 Revisited הוא מציג את אמריקה כסרט אימה שבו כל שלא יעלה על הדעת עשוי להתרחש. השיחה של אלוהים ואברהם על עקידת יצחק, מתרחשת בכביש המהיר 61 וכך גם משפחה שמקיימת יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לבנה על הכביש. השיר Ballad of a Thin Man מדבר על מגבלות ההיגיון, ובאי האפשרות לתפוס את הדברים באמת לעומקם, ברקע שנות השישים שהציגו שינויים חברתיים ופוליטיים דרמטיים. ההבנה שההיגיון והרציונליות מוגבלים ביכולתם להסביר ולתווך את המציאות, ושיש לעבור לרבדים סוריאליסטיים יותר, היא היא הפסיכדליה עצמה.
השיר בן ה-11 דקות ׳נתיב הישימון׳ Desolation Row מאגד טיפוסים הזויים וסיטואציות מסויטות לכדי סאגה שלמה על מגבלות המודרניות ואתוס התבונה. השיר מציג שורה של דמויות בסיטואציות אבסורדיות, כמו נעות בסיפור הזייתי נטול מאמץ, קרי חלום - סינדרלה מטאטאת את נתיב הישמון, כולם עושים אהבה חוץ מקין והבל והגיבן מנוטרדאם, איינשטיין מתחפש לרובין הוד, ועוד ועוד, המתחברים לכדי מצעד צבעוני והזוי על החיים בעיר ניו יורק כנתיב הישימון.
השיר All Along the Watchtower שיצא באלבום John Wesley Harding וידוע גם בגרסת כיסוי מדהימה של ג׳ימי הנדריקס, מהדהד את הפסוקים מספר ישעיהו פרק כא:
ה עָרֹךְ הַשֻּׁלְחָן צָפֹה הַצָּפִית, אָכוֹל שָׁתֹה; קוּמוּ הַשָּׂרִים, מִשְׁחוּ מָגֵן. ו כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי: לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. ז וְרָאָה רֶכֶב, צֶמֶד פָּרָשִׁים--רֶכֶב חֲמוֹר, רֶכֶב גָּמָל; וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב, רַב-קָשֶׁב. ח וַיִּקְרָא, אַרְיֵה--עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת. ט וְהִנֵּה-זֶה בָא רֶכֶב אִישׁ, צֶמֶד פָּרָשִׁים; וַיַּעַן וַיֹּאמֶר, נָפְלָה נָפְלָה בָּבֶל, וְכָל-פְּסִילֵי אֱלֹהֶיהָ, שִׁבַּר לָאָרֶץ.
כך השיר עצמו, שהוא דיאלוג בין הליצן לגנב, ומבוסס על דימויים תנ״כיים, מקבל נופך נבואי.
דילן אמר ״זה לא שהייתי נגד תרבות פופולרית או משהו כזה ולא שהיו לי שאיפות לחולל מהומות. אני פשוט חשבתי שתרבות המיינסטרים צולעת ומקרטעת, זה היה כמו ים הכפור הבלתי נגמר שמחוץ לחלון״.
דילן הציג חיבור של רוק לליריות בשפה חדשה הנשמעת כמו הפואטיקה של הרחוב והזמן החדש ומעניקים תחושה של מרחב ותנועה, חיבור הרוק לנושאים פואטיים ולאמנות גבוהה. האידיאולוגיה החדשה של דילן תכונן את תרבות הנגד של ההיפים בחצי השני של שנות השישים. דילן לקח את הרוק הסוער והקליט של הפלישה הבריטית והפך אותה למדיום אומנותי, בה אמן יכול לבטא את רעיונותיו ורגשותיו ללא פשרות, בליווי גיטרה ומקצב תופים. רוק הפך להיות אומנות רצינית, עם טקסטים שעוסקים בנושאים חברתיים וגם פילוסופיים, וזמרים שחלקם לא שרים יפה, אלא שרים באופן אותנטי את רגשותיהם. האתוס של אמן הרוק שלא מוכן להתפשר על האמת שלו מתחיל כאן.
מאיר אריאל
מאיר אריאל הוא זמר-יוצר ופזמונאי ישראלי. הוא זכה לכינוי ׳בוב דילן הישראלי׳, ונחשב לגדול התמלילנים ברוק הישראלי. הוא כתב למוזיקאים הישראלים החשובים - אריק איינשטיין, שלום חנוך, ריטה, גידי גוב, דיויד ברוזה ועוד. כזמר-יוצר, הוא בנה לעצמו פרסונה של טרובדור ישראלי ׳ליצן משתומם׳.
סגנון הכתיבה שלו מאופיין באוצר מילים עשיר, בזיקה ישירה לתנ״ך לצד תיאורי טבע ארץ ישראליים. מבחינת תוכן, היה אריאל יוצא דופן בהשוואה למוזיקאים ישראלים אחרים. באלבומו הראשון עסק בנושאים שחלקם הגדול היו טאבו - הסכסוך הישראלי פלסטיני, שיגעון, אוננות, שימוש בסמים, בגידה, הומוסקסואליות והתאבדות.
בחלק משיריו הציג סיטואציות אבסורדיות ואקזיסטנציאליסטיות, למשל בשיר ׳עברנו את פרעה׳ שמציג תגובה קלילה ומבודחת לסיטואציות קפקאיות ואכזריות, השיר ׳פרקים מיומנו של חוזר בתשובה׳ ו׳ד״ר התחכמות׳ הציגו דמות הסובלת מחרדה קיומית.
׳נשל הנחש׳ הציג דמות היפית בטלנית ש״אוהב למצוץ גבעול תחת גשר מט ליפול כשמעליי העגלות בתנועה מתמדת״.
על שימושו בסמים כתב ב׳נרקומן ציבור׳ ״אני עצמי מכור לחתיכת חשיש״ ובשיר ׳בשביל לעשן׳ כתב ״בשביל מה אתה חי שאל אותי הזקן? הדלקתי סיגריה ואמרתי לו בשביל לעשן״.
הטקסט של השיר ׳אולה בבו׳ עוסק בטיפוס חריג והזיותיו.
אריאל גם השתמש בזרם תודעה של חיילים כמו ב׳לילה שקט עובר על כוחותינו בסואץ׳, ׳שיר תת מודע זמני׳ ו׳חבית הדגים׳.
הביוגרפיה של אריאל עצמו מאוד קשורה להיפים - הוא גדל בקיבוץ כבן לדור המדינה, דור שמאופיין בכך שנטש את דרך החיים הנוקשה והאידיאליסטית-סוציאליסטית לטובת עיסוק בזהות האישית ובחיים רגועים וקלילים יותר לעומת אבותיהם שראו בעצמם כמשחקים תפקיד היסטורי בגאולתו של העם היהודי.
אריאל עצמו גר כשנתיים בארצות הברית בסוף שנות השישים, בדטרויט, שם נחשף לבוב דילן ולתרבות-הנגד המתהווה.
את דמות הליצן המשתומם מאיר אריאל ביטא בשירים שכתב ללהקת ׳תמוז׳. הוא זה שרוצה להיות ליצני, אבל משתומם על טבע העולם, מן דמות שתוהה - ׳מה זה כל זה?׳. הוא גם טיפוס עצמאי בשטח, לא צריך טובות, קושר בקלות את קשריו עם נשים ורומז לשימוש בסמים ״מחפש בחושך חומר ללחישה, למקרה שייתקל באוזני אישה״; הוא בטלן שמחפש את מקומו בעולם, קצת מחויך, מבזבז זמן בלי חשבונות. אנטיתזה מוחלטת לדור של אביו, החלוצים שעבדו קשה מאוד והיו אידיאליסטיים ללא פשרות.
ברומן ׳זכרון דברים׳ של יעקב שבתאי, שפורסם ב-1977, עורך שבתאי חשבון נוקב של בן הדור השני לארץ ישראל העובדת עם העולם שיצרו הוריהם, ועם העולם שניסו להמשיך, ונכשלו. בה בעת, כמו מאיר אריאל, שניהם חושדים בעצם שאינם אלא בטלנים מוצצי גבעול, שניהם נראים בעיני עצמם כמי שאימצו קני מידה של נמלים זעירות לעומת קני המידה של הוריהם האריות. שניהם לא חיו בשלום לעצמם. מאחורי גבו של הגבר הישראלי של שבתאי, כמו גם מאחורי גבו של מאיר אריאל, ניצבת דמותו החזקה והנחושה של אביו.
האבות, בוני הסוציאליזם של היהודי החדש בארץ ישראל, היו אכזרים כלפי עצמם כדי שיוכלו לעמוד במשימה, ורודנים כלפי כל הסובבים אותם. הם היו מלאי להט מוסרי בראשית דרכם, ומטיפי מוסר פאתטיים בעיני הבנים בסוף דרכם. אלה האחרונים היו עדים לכך שהמשך הדרך העיד על כישלונה, והפאתוס המוסרי הורעל בהונאה עצמית. משום כך נטשו הם, הבנים, את הדרך שאליה גדלו ובה האמינו בכל לבם. הנטישה לא מעניקה להם תחושת שחרור, אלא להפך. הם רואים עצמם כישלונות.
באלבום ׳רישומי פחם׳ הציג ביקורת הנשענת על התנ״ך וההיסטוריה היהודית, כלפי המודרנה ושיעבוד האדם לעריצות הטכנולוגיה ולתקשורת ההמונים.
בשיר ׳חיית הברזל׳ מהאלבום חוזר אריאל לספר דניאל, לחזיונות שהנביא ראה אודות ארבע חיות שעולות מהים. השילוב של חיזיון, מיתולוגיה, חלום, תנועה בזמן, ולבסוף גם משל על חיי האדם המודרני היא התגלמות חזקה מאוד של פסיכדליה יהודית.
כך אנחנו נזרקים היישר לתוך העימות שבין העבר המקראי והעתיד הטכנולוגי – ניגוד שמובלט על ידי המילים "תקופה" ו"עידן" שמכוונים את המאזין להתמקד במרחב הזמן. בהקשר זה, ראוי גם לשים לב לשפה שאריאל משתמש בה, שמערבבת משלב ספרותי "גבוה" במשלב דיבורי "נמוך", ובין הרובד המקראי לעכשווי. כך אנחנו מוצאים צירופים כגון "מֻזְרֶקֶת נְתוּנִים / פַּרְצוּף שֶׁל שִׁפְחָה / לֹא עוֹשָׂה עִנְיָנִים".
המילה המקראית "יונקותיה" מעניינת במיוחד לא רק מכיוון שהיא ארכאית, אלא גם בגלל הצירוף בינה לבין ה"מתכת" וה"ברזל". משמעות המילה "יוֹנֶקֶת" היא ענף רך וצעיר, וצירופה למפלצת הדורסנית והמודרנית יוצר ניגוד נוסף (שקיים כבר בעצם השם "חיית הברזל") בין החי לטכנולוגי. בנוסף, המילה עשויה לעורר בקרב המאזין הישראלי אסוציאציות של יניקה, ובעזרת החרוז נוצר ניגוד נוסף, בין חלב ויניקה לבין "דם" ו"קשקשים". השילוב הלשוני הזה אינו ייחודי לשיר, אלא מאפיין את כלל יצירתו של מאיר אריאל, אבל כאן הוא מנוצל בצורה מוגברת, שמבליטה את החיבור שאריאל עושה בין המקרא לעתיד.
השיר מבוסס בעיקרו על החזון שמופיע בפרק ז׳ של ספר דניאל, אבל מאיר אריאל מלביש את החזון המקראי על המציאות העכשווית. הבית הראשון הוא למעשה רק תיאור מתומצת של החזון מדניאל, ומעניין שאריאל מתאר את החזון רק עד מות החיה הרביעית ("סוֹפָהּ לְהִתְקַטֵּל וּלְהִתְחָרֵב") ומתעלם מתמונת הגאולה שמופיעה בסוף החלום המקורי.
רק בבית הרביעי אריאל חוזר לחזון המקראי, ולפרשנות האלגורית המקובלת בתלמוד, לפיה החיה הרביעית בחלומו של דניאל מסמלת את האימפריה הרומית (זאת בניגוד לעמדה המודרנית, המזהה בחיה הרביעית את השלטון ההלניסטי). אבל שוב הגבול בין האלגוריה למציאות, בין העבר העתיק לעולם המודרני, ובין הנבואה של דניאל לנבואה של מאיר אריאל עצמו – נקרע: טלוויזיה וקולוסיאום מתאחדים זה עם זה, ולניכור הטכנולוגי שתואר בבתים הקודמים מצטרף כעת תיאור של גלובליזם משחית וטעון אלימות.
סוג הנבואה שמיוצגת בשיר היא נבואה אישית ושקטה, כמו חזונו המקורי של דניאל. במקומות מסוימים, צלילי השפה הופכים את התיאור לאלים, כמו ברצף החרוזים "גּוֹרֶסֶת, דּוֹרֶסֶת, הוֹרֶסֶת, הוֹדֶקֶת / וּמְשַׁוֶּקֶת אֶת זֶה כְּחֹפֶשׁ דִּבּוּר", או במצלולים כגון "כָּל הַקּוֹלוֹסֵיאוּם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה", והשפה עצמה מאיימת לקרוס ולהתפרק תחת כובד הנבואה, אבל בכל זאת הדובר כאן אינו נביא זעם. התיאור הוא של תגלית בלבד, ללא הוכחה, הטפה או הנחיות. הנביא אינו מנסה לשכנע את העם לסור מדרכיו ולא נראה שיש אפילו דרך למנוע את החורבן שהוא חוזה – הוא רק מדווח את אשר נגלה לו.
כאמור, בסוף השיר הלחן נעשה שקט ומלודי כאשר מופיע הציטוט מדניאל: שברי פסוקים שמדלגים בכוונה על האוטופיה שאמורה לבוא אחרי החורבן, ומנטרלים בכך גם את האפשרות לחפש תקווה בחזון המקורי. אריאל מפסיק לנגן על הגיטרה רגע לפני שהוא מסיים לשיר, ומתירה להברה אחת להדהד בשקט ששורר בסוף – " וְחֶזְוֵי רֹאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי". בכך, הסיומת מדגישה את הבהלה האישית שכרוכה בחזון. אם כן, נראה שהנביא פועל מתוך הכרח פנימי, שכן נבואה היא גם "מַשָׂא", והחזון נאמר מתוך צורך לפרוק את העול שכרוח בחוויה הנבואית המבהילה. בכך בוחר מאיר אריאל לפתוח את אלבומו: בחזון קודר ומבהיל של אחרית הימים; חזון שקט אבל מוצף בדם ואלימות.
נעם ליאור